“כל ותיק פצוע הוא באחריות כל אוקראיני”: כך Revived Soldiers Ukraine מחזירה חיילים לחיים

כשאירינה ואשצ׳וק-דיסיפיו החלה לעזור לחיילים אוקראינים פצועים קשה, היא עוד לא ידעה עד כמה רחוק תגיע המשימה הזאת.

ב-2015 הוקמה קרן הצדקה Revived Soldiers Ukraine, ולאחר מכן נפתחו מרכזי השיקום NextStep Ukraine, תחילה באירפין ומאוחר יותר גם בלבוב, בשיתוף פעולה הדוק עם בתי חולים אמריקנים; בוצעו ניתוחי שחזור מורכבים והותקנו תותבות. כיום, מלבד המשימות העיקריות, הצוות מטמיע ניתוחים רובוטיים בבתי החולים הצבאיים של אוקראינה.

השנה חתמה הקרן על מזכר שיתוף פעולה עם פיקוד כוחות הרפואה של הכוחות המזוינים של אוקראינה, שיצר בסיס משפטי להמשך שיתוף הפעולה בכמה תחומי מפתח.

מדובר בטיפול, בשיקום ובהתקנת תותבות לחיילים אוקראינים פצועים במוסדות רפואיים בארצות הברית, בהתמחות של רופאים צבאיים אוקראינים בארה״ב, וכן באספקת מערכת ניתוחים רובוטית Da Vinci Xi לדרג בתי החולים של הכוחות המזוינים.

יחד עם זאת, הקרן משתפת פעולה כבר שנים רבות ביעילות עם פיקוד כוחות הרפואה ועם בתי החולים של הכוחות המזוינים של אוקראינה, ולכן החתימה על המזכר הייתה צעד חשוב להמשך פיתוח שיתוף הפעולה הזה.

בראיון ל-ArmyInform סיפרה אירינה ואשצ׳וק-דיסיפיו, מייסדת קרן הצדקה Revived Soldiers Ukraine ומרכזי השיקום הרפואי NextStep Ukraine, איך בנתה מערך שיקום כמעט מאפס, מדוע חלק מהחיילים האוקראינים נוסעים לארה״ב בשביל סיכוי להציל איבר, מה חסר לוותיקים האוקראינים אחרי הטיפול ומדוע התמיכה אינה יכולה להסתיים יחד עם מחזור השיקום.

“אמרו לי: אל תתחילי בכלל. באוקראינה לא ייתנו לך לעשות שום דבר”

— באיזה רגע הבנת שלא מספיק פשוט לעזור לפצועים וצריך להקים מרכזי שיקום משלכם?

— את Revived Soldiers Ukraine הקמנו ב-2015 בתגובה למלחמה במזרח אוקראינה. לפני כן היינו כולנו מתנדבים.

התחלנו להביא לארה״ב חיילים פצועים קשה, ושם שיתפנו פעולה עם מרכז השיקום NextStep בקליפורניה. הראשונים היו שני בחורים שאיבדו את היכולת ללכת בגלל פגיעות בחוט השדרה.

אחד מהם הוא סרהיי טיטרנקו, סרן וטייס מסוק. הוא הופל ליד סלוביאנסק, המסוק התרסק, והמפקד הוציא את סרהיי מהמכונה. באותו רגע הוא כבר לא הרגיש את רגליו.

השני הוא שוטר הגבול רוסטם אורוסוב. בזמן הפגזה ליד וולנובכה פגע כדור בעמוד השדרה שלו.

דווקא הסיפורים של הבחורים האלה אפשרו לי להבין אנשים עם פגיעות מורכבות בחוט השדרה שנותרו משותקים. אני אלופת ספורט של אוקראינה, ומעולם לא נתקלתי מקרוב כל כך באנשים שאינם יכולים לקום על רגליהם ואינם מרגישים את גופם. את כל זה הייתי צריכה ללמוד.

את הפצוע הקשה הראשון שלחנו לארה״ב כבר באוגוסט 2014. ובנובמבר 2015 החלה קרן הצדקה Revived Soldiers Ukraine לפעול רשמית.

בהתחלה יכולנו לעזור רק לשני אנשים בו-זמנית. לכן ארגנו את התהליך כך: שני חיילים מסיימים שלב מסוים בשיקום, ושניים אחרים מגיעים במקומם. אבל הבנו שאנשים עם פציעות כאלה זקוקים לשיקום כל חייהם. זה הכרחי כדי למנוע סיבוכים משניים, זיהומים ובעיות בריאות אחרות.

הסתכלתי על עבודת המרכז האמריקני וחשבתי: למה לא ליצור משהו דומה באוקראינה?

אבל לקח לי שלוש שנים להעז להתחיל. אמרו לי: “אירה, אל תתחילי בכלל, ממילא לא יצא לך כלום. באוקראינה אף אחד לא ייתן לך לעשות שום דבר”.

לא הקשבנו.

בסוף 2018 הזמנו מאמני שיקום מנוסים ממרכז מודריצ׳י לעבוד באירפין. שכרנו חלל קטן והתחלנו לרכוש ציוד, בין היתר מכשירי גירוי חשמלי. מיקמנו את עצמנו אסטרטגית מול בית החולים הצבאי באירפין, כדי שהפצועים יוכלו להגיע אלינו ישירות מבית החולים.

מאוחר יותר החלטתי שאנחנו צריכים חלל משלנו. מצאתי תורמים שהסכימו לממן את רכישתו. ב-2021 כבר עבדנו במרכז משלנו בשטח של כ-220 מטרים רבועים.

בשבילנו זה היה עניין עקרוני: השקענו במרחב משלנו, כזה שיכול להתפתח יחד עם הצרכים שלנו.

“חשבתי שלא נשאר דבר מהמרכז שלנו. אבל שרדנו”

— הפלישה הרחבה איימה על כל מה שבניתם. האם פחדת להתחיל מחדש?

— בפברואר 2022 פינינו את החיילים הפצועים למערב אוקראינה. חלק מאנשי השיקום עזבו גם הם. המכונית של הקרן שלנו נשארה על הגשר באירפין. כשראיתי תיעוד מהעיר, ראיתי כמה רסיסים פגעו בה.

המכונית הזאת הפכה בעיניי לסמל של מרכז השיקום שלנו. באמת חשבתי שאיבדנו אותו.

המבנה הקודם, שבו עבדנו קודם, נשרף כליל. הייתי משוכנעת שגם מהמרכז שלנו לא נשאר דבר. אבל ביוני 2022 חזרנו לאירפין.

לא פחדתי שלא נצליח להתאושש.

הגעתי לאירועים בארה״ב, נפגשתי עם תורמים. הם שאלו: “ואיך מרכז השיקום שלכם?”

עניתי: “NextStep כבר לא קיים”.

האנשים הגיבו: “Oh no!” — כי רבים עזרו לנו לגייס כסף לציוד. אבל עם הזמן הופיעו תורמים אמריקנים חדשים שהחלו לתמוך בקרן בתרומות משמעותיות.

לא רק חידשנו את העבודה באירפין, אלא גם התרחבנו. ב-2023 פתחנו מרכז שיקום שני, בלבוב. הפעם הקמנו אותו כפי שחשבנו לנכון, ולא כפי שהנסיבות אפשרו.

במרכז בלבוב השקענו כשני מיליון דולר, במבנה, בציוד ובהפעלת העבודה. אנחנו גם עובדים בשיתוף הדוק עם Brooks Rehabilitation Hospital בג׳קסונוויל, פלורידה, המתמחה בטראומות נוירולוגיות.

המומחים שלנו לומדים אצל עמיתים אמריקנים ואז חולקים את הידע עם שאר הצוות. חשוב לנו לא רק לרכוש את הציוד הטוב ביותר, אלא ללמוד להשתמש בו בצורה היעילה ביותר.

אנחנו עובדים באופן אמבולטורי, עדיין אין לנו אשפוז, ולכן אנחנו מארגנים מגורים נפרדים לחיילים שמגיעים לשיקום.

כיום בשני המרכזים שלנו אנחנו מקבלים כ-45 חיילים בכל יום.

בעיניי זו תרומה משמעותית מאוד להחלמתם של מגינינו.

“המשימה שלנו היא להחזיר לאדם את היכולת להרגיש את גופו”

— עם אילו פציעות עובדים המרכזים שלכם? מה הקשה ביותר בהחלמת החיילים?

— הכיוון העיקרי שלנו הוא טראומות נוירולוגיות. אלה פציעות ראש, פגיעות במערכת העצבים, פגיעות שבגללן אדם עלול לאבד תחושה או את היכולת להניע איברים. מגיעים אלינו חיילים עם פציעות קליעים ורסיסים, בין היתר עם פגיעות מוח, וגם לאחר שבץ.

לדעתי, אחד המקרים הקשים ביותר הוא כשאדם מפסיק להרגיש חצי מגופו.

המשימה שלנו היא לעזור לו להחזיר את התפקודים האבודים עד כמה שאפשר, או להסתגל למצב החדש וללמוד לחיות הלאה.

שיקום הוא לא רק תרגילים עם מומחה. זו גם היכולת לקום בכוחות עצמך מהמיטה, להתלבש, לעבור לכיסא גלגלים, ובהמשך לחזור לחיים מלאים ככל האפשר.

אנחנו גם עובדים עם פציעות אורתופדיות. זה תחום נפרד המאפשר להחזיר חיילים לכשירות מהר יותר, ואם מצבם הבריאותי מאפשר, להחזירם לשירות. בנוסף, אנחנו עוסקים בשיקום לפני התקנת תותבת ואחריה.

האדם צריך להיות מוכן פיזית להתקנת תותבת. אם חייל איבד את שתי רגליו, לא מספיק פשוט להתקין תותבות — צריך ללמד אותו ללכת.

בארה״ב אנחנו משתפים פעולה עם מומחים העוסקים בהתקנת תותבות מורכבות. הלמידה יכולה להימשך שישה עד עשרה חודשים, ולפעמים יותר.

המרכזים שלנו באוקראינה מכינים את החיילים לתהליך הזה: עוזרים להחזיר כוח, קואורדינציה ושיווי משקל. אחר כך בארה״ב מתחילה התקנת התותבת, ולאחריה ממשיך האימון בהליכה.

עבור המטופלים שלנו במרכז התותבות יש אפילו אמת מידה מיוחדת: ללכת שלושה קילומטרים עד מקום המגורים על תותבת. עבור אדם שאיבד איברים לא מזמן, זה מבחן עצום.

מהצד אפשר לחשוב שמספיק ללבוש תותבת ואפשר ללכת. אבל זה בכלל לא כך. צריך זמן, אימונים, סבלנות ותמיכה מתמדת.

“הם מגיעים עם עיניים עצובות. ואז הם מבינים שהחיים נמשכים”

— מה קשה יותר לפצועים קשה: ללמוד הכול מחדש פיזית, או להאמין מבחינה נפשית שהחיים אחרי הפציעה לא הסתיימו?

— אני אפילו לא יכולה לדמיין מה הייתי מרגישה בעצמי אילו איבדתי יד או רגל או מצאתי את עצמי בכיסא גלגלים. זו דרך חיים אחרת לגמרי. לדברים רגילים דרושים עכשיו הרבה יותר זמן ומאמץ.

האדם מסתגל לפציעתו, אבל קצב חייו משתנה. מה שקרה קודם באופן אוטומטי דורש עכשיו תכנון, כוח פיזי ועזרה.

כשהחיילים מגיעים לארה״ב, הם לעיתים קרובות מאוכזבים מאוד. יש להם עיניים עצובות. נוצר הרושם כאילו חייהם נעצרו לזמן מה.

אבל בהדרגה הם מתחילים לראות צד אחר של החיים. הם מבינים שאפשר להסתגל לנסיבות חדשות, שלפניהם יש עתיד.

לפעמים אני אפילו שוכחת שלאחד הבחורים שלנו יש תותבות. הם הולכים, מדברים, מתבדחים, בונים תוכניות. ואת רואה שהאדם חי שוב.

הם יכולים להתחתן, להקים משפחות, לגדל ילדים, לטייל, לעסוק במה שהם אוהבים. החיים לא בהכרח נעשים כפי שהיו לפני הפציעה, אבל הם יכולים להיות מלאים ומאושרים.

אנחנו לוקחים את הבחורים לאוקיינוס, מארגנים טיולים, נותנים להם הזדמנות להחליף אווירה. בארה״ב הם יכולים לא רק לעבור טיפול, אלא גם לראות שהעולם גדול בהרבה מחדר בבית חולים.

ואני רואה איך הם משתנים. הם חוזרים הביתה כבר אנשים אחרים. בשבילנו זה ניצחון קטן.

כשהשיקום הופך להצלת חיים

— האם היו מקרים שבהם באוקראינה כמעט לא יכלו להציע לחייל דבר, והטיפול בחו״ל נתן לו סיכוי?

— כן. אנחנו עובדים לא רק עם טראומות נוירולוגיות ופגיעות אורתופדיות, אלא גם עם טראומות בטן מורכבות — פציעות של איברי חלל הבטן.

לפעמים מגיעים אלינו חיילים שעבורם טיפול מיוחד הוא קריטי. בין היתר, הזנה פרנטרלית — כשהחומרים המזינים הנחוצים ניתנים דרך הווריד, כי האדם אינו יכול לקבל אותם בכמות מספקת בגלל מערכת עיכול פגועה.

מטופלים כאלה זקוקים לטיפול מורכב, לתרופות מיוחדות ולהחלמה ארוכה. אנחנו משתפים פעולה עם בתי חולים ומנתחים אמריקנים שנוטלים על עצמם מקרים אלה, ובמיוחד עם UIC Hospital בשיקגו.

לפעמים מדובר בחיילים שאחרי הפציעה נשאר להם רק חלק קטן מהמעי. הם יכולים להיות רזים באופן קריטי ולשקול 45–50 קילוגרמים. החלמתם נמשכת חודשים, לפעמים שנה או שנה וחצי.

אבל הם חוזרים הביתה בחיים. חוזרים למשפחותיהם.

איבדנו שני חיילים שלא הספקנו לפנות. במקרה אחד המסמכים כבר היו מוכנים, אבל לא הצלחנו לארגן מטוס בזמן. מטופל אחר נפטר בטיפול נמרץ ממש יומיים אחרי שניסינו לארגן עזרה.

הסיפורים האלה מראים כמה חשוב שהרופאים ידווחו לנו על מקרים מורכבים מוקדם ככל האפשר. צריך זמן למסמכים, לאשרות, לארגון פינוי רפואי. כשמדובר באדם פצוע באופן קריטי, כל יום עשוי להיות חשוב.

אנחנו לא יכולים לדעת על כל המקרים באוקראינה. לא תמיד אנחנו רואים מה קורה לחיילים אחרי השחרור. לכן אני רוצה שרופאים ומשפחות ידעו: אם המקרה מורכב במיוחד, כדאי לחפש אפשרויות ולא לוותר עליהן מיד.

בשבילנו זה אחד מכיווני העבודה העיקריים.

“אנחנו לא יכולים פשוט להסכים לקטיעה אם יש סיכוי להציל את האיבר”

— ספרי לנו על חייל שסיפורו נגע בך במיוחד.

— כרגע אנחנו עובדים על הצלת רגלו של מיקולה יוכימנקו. הוא משרת בחטיבה ה-79 עוד מ-2014, היה אחד מהמגינים האגדיים של שדה התעופה בדונייצק וספג 13 פציעות קשות. באחד מאירועי הלחימה נפל מהקומה החמישית ושבר את עמוד השדרה.

ב-2022 ליד חרקוב נפצע מיקולה קשה ברגל. האיבר כמעט נתלש, אבל הרופאים הצליחו לשמר אותו. עם זאת, את הזיהום לא ניצחו, והבעיה ליוותה אותו שנים.

במאי הוא טס לארה״ב. ערכנו בדיקות ואבחונים, התייעצנו עם רופאים וקבענו מה יהיה הפתרון הטוב ביותר: לקטוע את הרגל ולעבור להתקנת תותבת, או להיאבק על שימור האיבר.

שאלתי את עצמי: אם נסכים לקטיעה, אז בשביל מה הבאנו אותו לארה״ב? ניתוח כזה אפשר היה לבצע גם באוקראינה. אנחנו מחפשים אפשרויות שאינן זמינות במקום.

לכן החלטנו להיאבק על הרגל.

את מיקולה קיבלו לטיפולם מומחי Penn Medicine, אחד ממרכזי הרפואה המובילים בארה״ב, שאיתם אנחנו משתפים פעולה. לעבודה הצטרפו מנתחים בעלי ניסיון בשחזורים מורכבים, בטיפול בזיהומים ובשיקום עצמות, שרירים ועצבים.

לפנינו תהליך קשה. אנחנו לא יכולים להבטיח מראש את התוצאה, אבל מוכנים לעשות כל מה שאפשר כדי לשמר את האיבר.

יש גם מקרים דומים אחרים. חייל אחד שהה שנתיים באשפוז בבית החולים הצבאי בקייב. לקחנו אותו לארה״ב, ביצענו את הניתוחים הדרושים, ניצחנו את הזיהום. הוא חזר הביתה.

דווקא מקרים מורכבים כאלה הם הפרופיל שלנו.

לפעמים אנשים אחרי השחרור נשארים לבדם עם בעיותיהם. מישהו חי שנים עם זיהום, מישהו לא מצליח לקבל את ניתוח השחזור הנחוץ. אין לנו משאבים למצוא כל אחד, אבל אנחנו מוכנים לבחון פניות אם אדם זקוק לעזרה שאפשר לארגן דרך השותפים שלנו בארה״ב.

לפעמים הקשה ביותר אינו אפילו הניתוח עצמו, אלא למצוא את המטופל בזמן כדי שיהיה לו סיכוי לטיפול.

“לאדם יכולים לומר שלעולם לא ילך. והוא נאחז אפילו בחמישה אחוזים של אפשרות”

— את עוסקת בהתקנת תותבות מורכבות, בין היתר במקרים שבהם באוקראינה לא רואים סיכוי להחזיר את ההליכה. כמה זה ריאלי?

— יש קטיעות גבוהות מאוד, שבהן להתקין תותבת וללמד אדם ללכת זה קשה במיוחד. באוקראינה אולי אין מספיק ניסיון עם המקרה הספציפי, ולחייל אומרים שלא ילך עוד.

אנחנו מביאים אנשים כאלה לארה״ב, שם מומחים מעריכים את האפשרויות להתקנת תותבות.

כמובן, זה לא אומר שהאדם יוכל ללכת כל יום על תותבות ולוותר לגמרי על כיסא הגלגלים. בקטיעה גבוהה מאוד הליכה עשויה להיות אפשרית רק במצבים מסוימים, לדרוש קביים ומאמץ פיזי ניכר.

אבל גם אפשרות כזאת עשויה להיות בעלת משמעות עצומה עבור האדם.

רק התקנת התותבת במקרים מורכבים מסוימים עולה 55–60 אלף דולר. ואם מביאים בחשבון שיקום ממושך, טיפול והוצאות אחרות, הסכום הכולל עשוי להיות גבוה עוד יותר.

כרגע אנחנו מכינים להתקנת תותבת חייל עם שנים רבות של שירות. אני מסבירה לו שאולי יוכל ללכת רק לפעמים, ושכל התהליך יימשך כמעט שנה ויעלה כ-100 אלף דולר.

הוא עונה: “אנחנו נלך”.

ואני לא יכולה לומר לו “לא” בלי לנסות למצוא אפשרות.

עבור מישהו החמישה אחוזים האלה הם זוטה. עבור אדם שאמרו לו שלעולם לא יוכל ללכת, זה סיכוי שהוא מוכן להיאבק עליו.

ניתוחים רובוטיים: הצעד הבא ברפואה הצבאית של אוקראינה

— את לא רק מצילה איברים ועוזרת לחיילים להחלים, אלא גם עובדת על פיתוח הכירורגיה באוקראינה. ספרי על הכיוון הזה.

— ניתוחים רובוטיים הם האתגר הגדול הבא שלנו. התחלנו לעבוד על הפרויקט הזה יחד עם בית החולים UIC Hospital Chicago.

עד סוף 2026 אנחנו מתכננים להעביר לבית החולים הצבאי בקייב מערכת ניתוחים רובוטית Da Vinci Xi. עלותה כשני מיליון דולר.

לשם כך נאלצנו לשכנע את חברת Intuitive Surgical, המייצרת מערכות כאלה, להיכנס לשוק האוקראיני. בתחילה החברה לא רצתה להיכנס לאוקראינה: כאן מלחמה, סיכונים, ובארה״ב ובאירופה כבר יש שוק גדול.

אבל הצלחנו להגיע להסכמה. ארגנו גם הכשרה של מנתחים אוקראינים בארה״ב ובפולין.

כדי להבין את ההיקף: בפולין כבר פועלות כמאה מערכות רובוטיות כאלה, ואילו באוקראינה, לפי הנתונים שלי, עדיין אין מערכות da Vinci מוסמכות.

אנחנו רוצים שבתי החולים הצבאיים האוקראינים יקבלו גישה לטכנולוגיות שירחיבו את האפשרויות של הטיפול הכירורגי. מדובר לא רק ברובוט אחד לקייב. אנחנו כבר מדברים על המשך הטמעת ניתוחים רובוטיים בבתי חולים צבאיים אחרים, ובמיוחד בלבוב ובאודסה.

הפרויקט הזה קשור גם למודרניזציה של חדרי הניתוח. בבית החולים הצבאי בקייב ניזוקו שני חדרי ניתוח, ולקחנו על עצמנו להתחייב לסייע בעבודות השיפוץ. בין היתר אנחנו מתכננים להתקין מערכת אוורור מיוחדת שתעמוד בדרישות הסביבה הניתוחית ותסייע להפחית את הסיכון לזיהומים.

זו עבודה רחבת היקף. אנחנו מגייסים שותפים, קרנות צדקה בארה״ב, את התפוצה האוקראינית ואנשים שאיתם אנחנו משתפים פעולה שנים רבות.

לפעמים אני עצמי מתפלאת איך העזנו לעשות את זה. אבל כך היה גם עם מרכז השיקום הראשון באוקראינה: בהתחלה זה נראה בלתי אפשרי, ואחר כך פשוט התחלנו לעשות.

כבר אין טעם לחזור אחורה. הפעלנו את התהליך ואנחנו רוצים להביא אותו לתוצאה.

בשבילנו ניתוחים רובוטיים הם הצעד הבא בפיתוח הרפואה הצבאית.

“אחרי הפלישה הרחבה האמריקנים אמרו: הוותיקים שלכם הם גם הוותיקים שלנו”

— את עובדת שנים רבות עם ארה״ב. האם יחס האמריקנים לחיילים האוקראינים השתנה מאז תחילת הפלישה הרחבה?

— מאוד.

עד 2022 ניסיתי לערב אמריקנים בתמיכה בחיילינו, אבל בעיקר עבדנו עם התפוצה האוקראינית.

אלה אנשים שמשפחותיהם עברו רדיפות, נאלצו לעזוב את אוקראינה, שהוריהם או קרוביהם עברו דרך סיביר. חלק מהתפוצה הזאת כבר נולד בארה״ב, מישהו מדבר אוקראינית בקושי, אבל האנשים שומרים על זהותם, פותחים כנסיות, מרכזי תרבות ותומכים באוקראינה.

הם היו הראשונים שהאמינו בעבודתנו. הם היו התורמים הראשונים שסייעו לממן את הטיפול והשיקום של חיילים פצועים קשה.

אחרי תחילת הפלישה הרחבה האמריקנים ראו איך האוקראינים נלחמים על ביתם, שפתם, תרבותם וחירותם. הם ראו את ההתנגדות שלנו.

קודם שמעתי לעיתים קרובות: “יש לנו ותיקים משלנו שצריך לעזור להם”.

ואחרי הפלישה הרחבה היחס השתנה. הוותיקים שלנו נעשו גם שלהם.

עכשיו בערך מחצית מהתורמים שלנו הם אמריקנים, והמחצית השנייה הם בני התפוצה האוקראינית ואנשים שתמכו בנו קודם.

אנחנו פועלים בעיקר הודות לתרומות פרטיות. זה לא סיפור על מנגנון מענקים גדול שמממן את כל הפעילות. אלה אנשים שמגלים את הקרן שלנו, רואים את עבודתנו ומחליטים לעזור.

האמריקנים תומכים בחיילים לא רק בכסף. כשהבחורים שלנו עוברים התקנת תותבות, מתאמנים בהליכה, משתתפים באירועים, אנשים ניגשים אליהם, מחבקים אותם, מודים להם על השירות.

שוטרים שעוברים ברכב יכולים לצפור להם לאות תמיכה.

עבור החיילים שלנו זה חשוב. הם מרגישים שהמאבק שלהם נראה ומוערך.

אנחנו לא קרן הצדקה הגדולה ביותר ולא המפורסמת ביותר. יש לנו צוות קטן המרוכז בעבודה מעשית: טיפול, ניתוחים, שיקום והתקנת תותבות.

אבל אני רואה כמה אנשים מוכנים להצטרף כשהם מבינים מה בדיוק צריך לעשות.

“כל ותיק פצוע הוא באחריות כל אוקראיני”

— את מדברת הרבה על החלמה פיזית, אבל התמיכה הנפשית חשובה לא פחות. מה לדעתך חסר יותר מכול לוותיקים שלנו?

— תמיכה. לפעמים אפילו הפשוטה ביותר — האנושית.

אנחנו משתתפים באירועים בארה״ב שאליהם מוזמנים החיילים שלנו. אנשים מוחאים כפיים, מודים על השירות, מביעים כבוד. אבל הבחורים עצמם אומרים לא פעם שחסרה להם תמיכה בחיי היום-יום.

חשוב מאוד שלאדם תהיה משפחה, קרובים, מי שבשבילם רוצים להחלים. חיילים שיש להם ילדים ונשים מלאי מוטיבציה לעיתים קרובות לחזור לחיים רגילים.

יש לנו את ויטלי איוושצ׳נקו מהגדוד השלישי של כוחות המבצעים המיוחדים. הוא איבד את שתי רגליו. בשנה שעברה, בגלל זיהום קשה, הכניסו אותו לתרדמת מלאכותית. הרופאים הצליחו לנצח את הזיהום, אבל סיבוכים כאלה עלולים לחזור, ולכן הוא זקוק להשגחה רפואית מתמדת.

ויטלי רצה מאוד ללוות את בנו לבית הספר.

בשנה שעברה חלם ללוות אותו לכיתה א׳, אבל היה בתרדמת. השנה רצה ללוות אותו כבר לכיתה ב׳ — על תותבות.

הבאנו אותו לארה״ב להתקנת תותבות, אך התברר שהזיהום חזר והפצע נשאר פתוח. תחילה היה צריך שוב להתרפא ולעבור ניתוח, ורק אחר כך לחזור לשאלת התותבות.

שוב לא הצליח להגשים את חלומו בזמן.

עודדתי אותו: “ויטליק, אתה בכל זאת תלווה את בנך לכיתה ג׳. אני מבטיחה לך שתספיק”.

אשתו ובנו תומכים בו. ואני רואה כמה זה חשוב.

אבל יש חיילים שחוזרים הביתה ואין להם תמיכה כזאת. אדם עלול להרגיש מיותר, לא לראות את מקומו בחברה. זה מצב מסוכן מאוד שאי אפשר להתעלם ממנו.

בארה״ב הבחורים שלנו מודים לפעמים לא כל כך על העזרה הכספית, כמו על כך שניגשים אליהם, מחבקים אותם, משוחחים איתם ומתעניינים בחייהם.

כמובן, לכל אחד יש גבולות משלו. חייל אחד, למשל, התבדח: “אירה, אני עושה את זה רק בשבילך”, כשהיה עליו להתחבק עם אנשים. אבל בסך הכול לתשומת לב אנושית יש משמעות עצומה.

אנחנו גם מנסים לא לאבד קשר עם המטופלים שלנו אחרי סיום השיקום. יש לנו קבוצות תקשורת, אנחנו מזמינים ותיקים לאירועים, מארגנים פעילויות משותפות.

אנחנו משתתפים במרתונים, עוזרים לחיילים להצטרף לספורט, ובמיוחד לתוכניות כמו Invictus Games.

אחד המטופלים שלנו, דמיטרו, סובל מפציעת רסיסים קשה בראש. הוא מתאמן איתנו מאז 2018. הוא גר בבילה צרקווה, אבל לפעמים מגיע למרכז סתם כדי לשתות קפה, לשוחח ולהיות עם הצוות.

הפכנו בשבילו למשפחה שנייה.

יחסים כאלה לא נגמרים אחרי המפגש האחרון עם מאמן השיקום. האדם יודע שזוכרים אותו, שהוא יכול לחזור, שמחכים לו כאן.

אני רוצה מאוד שיהיו באוקראינה יותר ארגונים כאלה.

והדבר החשוב ביותר שאני רוצה להעביר: זו לא רק האחריות של הקרן שלי או של הצוות שלנו.

כל ותיק פצוע הוא באחריות כל אוקראיני.

אלה הבחורים והבחורות שלנו. לא שלי, לא של מישהו בנפרד — שלנו.

“קרנות צדקה לא צריכות לנסות להחליף את המדינה, אבל צריכות לעזור במקום שבו זה נדרש”

— מה חסר יותר מכול למערכת הסיוע הרפואי והשיקומי באוקראינה?

— חשוב להבין שקרנות צדקה צריכות באופן אידיאלי להשלים את מערכת הסיוע, ולא לנסות להחליף את המדינה.

בארה״ב הצדקה נתמכת במידה רבה על ידי מנגנונים חברתיים וכלכליים. יש הרבה קרנות הפועלות בתחומים שונים, ולאנשים ולחברות יש תמריצים להצטרף לפרויקטים של צדקה.

באוקראינה מערכת הצדקה מתפתחת בתנאים אחרים. אנחנו צריכים כל הזמן לחפש כספים, למשוך תורמים, להסביר מדוע חייל מסוים זקוק לטיפול יקר.

אבל ללא קשר למי שמשלם על הסיוע, צריך לחשוב על האדם לא רק בזמן הטיפול.

אנחנו מנסים ליצור למטופלים שלנו אווירה של משפחה. עוזרים להם להישאר בסביבה חברתית, להכיר אנשים אחרים, להשתתף באירועי ספורט וקהילה.

כי שיקום הוא לא רק החלמה פיזית. זו חזרת האדם לחיים בחברה.

צריך שהוותיק יוכל למצוא עבודה, לפתח עסק משלו, לעסוק בספורט, להקים משפחה, לבנות תוכניות.

כיום באוקראינה יש מוקדים לוותיקים, מרכזים פסיכולוגיים, תוכניות מענקים להקמת עסק. משרד הוותיקים תומך ביוזמות שונות. אנחנו משתפים פעולה עם מוקד פסיכולוגי בלבוב, שעוזר לחיילים העוברים אצלנו שיקום.

אפשרויות כאלה כבר קיימות, אבל צריך לדבר עליהן יותר, כדי שאנשים ידעו לאן לפנות.

אנחנו מפנים את המטופלים שלנו לתוכניות זמינות, תומכים ביוזמות הספורט שלהם, עוזרים למצוא אפשרויות להמשך התפתחות.

יחד עם זאת, היקף הצרכים עצום. המרכזים שלנו עובדים מדי יום עם כ-45 חיילים, אבל פצועים באוקראינה יש מאות אלפים.

אנחנו לא יכולים לעזור לכל אחד בכוחות עצמנו. לכן דרושה מערכת שבה מוסדות המדינה, מוסדות רפואיים, קרנות צדקה, קהילות ומעסיקים יפעלו יחד.

החלמה לשנים: מה יקרה לוותיקים אחרי תום המלחמה?

— האם צריך כבר עכשיו להתכונן לכך ששיקום הוותיקים יימשך עשרות שנים, וההשלכות הנפשיות של המלחמה יישארו עם האנשים כל חייהם?

— בהחלט. שיקום לא נגמר כשאדם משתחרר מבית החולים או מסיים סבב מסוים של טיפולים.

גם אחי הביולוגי לחם. הוא היה במלחמה בשנים 2015–2017 ונפצע. ראיתי מה עבר עליו אחרי שחזר.

כשאדם עבר מלחמה, מערכת העצבים שלו, מצבו הנפשי, תפיסת העולם שלו עשויים להשתנות. לפעמים צריך זמן רב כדי ללמוד שוב לחיות בקצב רגיל.

גם את אחי הבאתי לארה״ב, ניסיתי להראות לו עולם אחר, לעזור לו להתאושש נפשית.

זה חשוב מאוד. עזרה נפשית דרושה לא רק לחיילים, אלא גם לאנשי רפואה שעובדים מדי יום עם פצועים וחווים עומס עצום.

הרופאים שלנו עובדים בתנאים קשים במיוחד. מדי יום מגיעים כל כך הרבה פצועים שקשה לרפואה הצבאית האוקראינית להתמודד עם כל הצרכים. לכן חלק מהמטופלים מטופלים בחו״ל — וזה גם עוזר להקל על המוסדות הרפואיים באוקראינה.

Revived Soldiers Ukraine עוזרת מדי שנה לעשרות חיילים בארה״ב. אלה בעיקר מקרים מורכבים מאוד הדורשים טיפול מיוחד.

אבל למדינה כולה דרושה מערכת רחבה בהרבה, שתפעל גם אחרי תום הלחימה.

ותיקים לא צריכים להרגיש שאחרי המלחמה שכחו אותם. צריך לפתח מראש מרכזי שיקום, סיוע נפשי, תוכניות תעסוקה, מרחבים לוותיקים ואפשרויות להסתגלות חברתית.

האדם צריך לדעת שהעזרה לא תיעלם אחרי שיפסיק להיות מטופל של בית חולים מסוים או משתתף בתוכנית מסוימת.

“לפעמים אני בוכה כשאני שומעת את הסיפורים שלהם. אבל העבודה שלי היא לעזור להם להמשיך הלאה”

— מדי יום את מתמודדת עם פציעות קשות, כאב אנושי ומאבק על החיים. מה הכי קשה לך באופן אישי?

— כשאני מכינה חייל לנסיעה לארה״ב, אני לומדת את סיפורו. אם אדם מגיע אלינו, זה בדרך כלל מקרה מורכב מאוד.

אני מנסה לשוחח איתו, למצוא גישה, לזכות באמונו. והחיילים נפתחים, מספרים מה קרה ומה עברו.

אלה סיפורים מפחידים מאוד. לפעמים מדובר בגבול שבין חיים למוות, באי-ודאות, כשאדם לא יודע אם יחיה מחר, מה יקרה לגופו, אם יוכל לחזור למשפחתו.

אני מקשיבה להם וחושבת: אצלי הכול בסדר, יש לי עם מה להשוות. אבל מדי יום אני עובדת עם אנשים שעברו טרגדיה.

כמובן, במידה מסוימת אנחנו מתרגלים למקרים קשים. לאדם שנתקל בסיפורים כאלה לראשונה זה עלול להיות בלתי נסבל. אבל אני מבינה שתפקידי הוא לא רק להזדהות.

המשימה שלי היא לתת לאנשים האלה מוטיבציה, לעזור להם למצוא אפשרויות, להראות שגם אחרי פציעות קשות מאוד החיים יכולים להימשך.

לא תמיד אפשר להחזיר תפקודים אבודים. לא תמיד אפשר להבטיח החלמה. אבל צריך לחפש את מה שעוד אפשר לעשות.

אם אומרים לאדם שלעולם לא ילך, ואנחנו רואים ולו אפשרות קטנה, אנחנו חייבים להיאבק עליה.

אולי החייל לא ילך כל הזמן על תותבות. אולי יהיה לו נוח יותר לנוע בכיסא גלגלים. אבל אם יוכל לפעמים לקום וללכת כמה צעדים, זה כבר יכול לשנות את התחושה שלו לגבי היכולות שלו.

אני לא יכולה להסתכל על אדם ולומר מיד שלא יצא מזה כלום. אנחנו חייבים לנסות.

“השעה שלי ביום היא יוגה. אחרת פשוט לא הייתי מספיקה להתאושש”

— את עוזרת לאחרים להחלים. ומה עוזר לך להתאושש?

— יוגה. כל יום. היום גם הייתי ביוגה.

כשהחלה הפלישה הרחבה, בכלל לא היה לנו זמן לחשוב על עצמנו. היה כל כך הרבה עבודה, כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה החלטות הכרחיות. היה צריך לחפש כספים, לארגן טיפולים, לעזור לאנשים.

חייתי כל הזמן עם המחשבה: אם לא נעשה משהו, מישהו עלול לא לשרוד עד מחר.

לכן החלטתי להקדיש שעה אחת ביום לעצמי. היוגה עוזרת לעצור, לחשוב, לחזור לגוף שלי ולהרגיש שגם אני אדם שזקוק להתאוששות.

יש לי שני ילדים: כריסטה בת עשר, ניקולס בן ארבע עשרה. אני מנסה לשלב נסיעות לאוקראינה עם הלימודים שלהם והחיים שלהם בארה״ב.

אני לא אמא מושלמת. אני לא מספיקה להשתתף בכל האירועים בבית הספר, להתנדב בבית הספר, לשלוט בכל דבר. אני מרגישה כל הזמן שאני מפגרת בהרבה עניינים.

אבל אני מבלה זמן עם הילדים, לוקחת אותם לאירועי צדקה, והם מצטרפים לעבודת הקרן.

כריסטה מכינה צמידים, מוכרת דברים משלה, מרוויחה כסף. כשארגנו את סיבוב ההופעות הצדקתי של דז׳יז׳יו, הבאתי את הילדים להופעה בשיקגו. הבת הציבה שתי מזוודות קטנות והחלה למכור את מעשי ידיה. ניקולס עזר למכור את סחורת הקרן.

אני אפילו משלמת לו 15 דולר לשעת עבודה. הוא ראה שאחותו יכולה להרוויח יותר ממכירת מוצרים משלה, ועכשיו מבקש להיות שותף שלה.

הוא אומר: “אמא, אפשר שגם אני אכין משהו משלי, ולא אעמוד ליד הקופה?”

אני אוהבת שהם לומדים לעבוד, לקחת אחריות על החלטותיהם, להבין את ערך הכסף ובו בזמן לעזור לאחרים.

הם רואים במה אני עוסקת, מכירים את החיילים שלנו, מבינים מדוע אנחנו עורכים אירועי צדקה.

בשבילי זה גם חלק חשוב בחינוך: ללמד ילדים לא להישאר אדישים לכאבם של אחרים, אבל גם לבנות את חייהם בעצמם.

“כבר התחלנו. ועכשיו עלינו להביא את העניין לתוצאה”

— אם לסכם את עבודתך, מהי התוצאה העיקרית של כל השנים האלה בעיניך?

— אנחנו מצילים חיים. עוזרים לשמר איברים, מחזירים לאנשים את היכולת ללכת, נותנים סיכוי לאלה שבאוקראינה לא יכלו להציע להם את הטיפול הנחוץ.

ועכשיו אנחנו רוצים לעשות עוד יותר למען הרפואה הצבאית האוקראינית.

ניתוחים רובוטיים הם צעד גדול. הצלחנו להגיע להסכמה על מה שפעם נראה בלתי מושג. כבר התחלנו את התהליך, גייסנו שותפים, עובדים על הכשרת מומחים ועל תשתיות.

אני לא יודעת אם אני מבינה עד הסוף את היקף מה שאנחנו עושים. אבל אני יודעת שכבר עברנו דרך ארוכה.

כשפתחנו את המרכז הראשון באירפין, אמרו לנו שלא יצא מזה כלום. כשאיבדנו את המבנה בגלל המלחמה, יכול היה להיראות שנצטרך להתחיל הכול מאפס. אבל חזרנו, חידשנו את העבודה, פתחנו מרכז בלבוב.

עכשיו אנחנו עובדים על פרויקטים חדשים.

ואני רוצה שלחיילים האוקראינים תהיה גישה לטיפול הטוב ביותר האפשרי, כדי שיוכלו להחלים, לחזור למשפחותיהם ולבנות את עתידם.

אנחנו לא יכולים לשנות את מה שכבר קרה לאדם במלחמה. אבל אנחנו יכולים לעשות כל מה שאפשר כדי שחייו אחרי הפציעה יהיו שונים — עד כמה שהרפואה, הטכנולוגיה והעבודה המשותפת שלנו מאפשרות.

וכמובן, אני רוצה שיהיו לנו יותר אפשרויות לעזור. יותר שותפים, יותר מומחים, יותר מרכזים ויותר אנשים שמבינים שתמיכה בוותיקים אינה פעולה חד-פעמית. זו אחריות לשנים. ועלינו להיות מוכנים לשאת בה.

מקור: סוכנות הידיעות ArmyInform

מקור: News Lviv Company (news.lviv-company.in.ua), https://news.lviv-company.in.ua/kozhen-poranenij-veteran-vidpovidalnist-kozhnogo-ukra%d1%97ncya-yak-revived-soldiers-ukraine-povertaye-vijskovix-do-zhittya.html